יש נשים שנכנסות ללב בלי לבקש רשות, נשים שהאנרגיה שלהן עוטפת כמו חיבוק חמים ביום קר, שהנוכחות שלהן חזקה כמו גלים נשברים על חוף. נשים שהן תזכורת למה זאת זכות להיות אישה. ירדן שי היא אחת מהן. היא האש הבוערת בכיריים, זו שמבשלת לא רק מנות אלא גם חלומות. היא נכנסת לחדר, וכל מי שנמצא שם יודע – לא כי היא מנסה, אלא כי היא פשוט שם. האוכל שלה הוא סיפור, אבל ירדן עצמה היא פואמה. שילוב נדיר של עוצמה עדינה ויצירה נועזת, שנכתב כל יום מחדש.
כשחשבנו על אישה שתייצג את יום האישה שלנו, התשובה הייתה ברורה: ירדן שי, שפית מוערכת ואחת הדמויות הבולטות בעולם הקולינריה.
ביום הזה, אנחנו מרימות לאישה שהיא השראה: חזקה, לא מתנצלת, נשית בדרכה המיוחדת, ויצירתית עד הקצה. זו שמראה לכולנו שאפשר להיות הכל – אם רק נותנים לעצמנו לבעור.
ב-Volver, אנחנו חוגגים את כל מה שייחודי ונשי, ודרך ירדן אנחנו מבטאות את העוצמה, הרכות, והכוח לאחד בין השניים. הצטרפו אלינו לחגוג את יום האישה עם אישה שמסמלת כל מה שאנחנו מאמינות בו – אומץ, יצירה, והיכולת להמציא את עצמנו מחדש.
את זכורה לרבים מהפריצה שלך ב-MKR, אבל אני רוצה רגע לחזור אחורה – למתי בפעם הראשונה הרגשת שהמטבח זה המקום שלך?
טוב, תמיד אהבתי לאכול ולבשל, זה הלך ביחד. אמא שלי בשלנית, והיה לי רומן ארוך עם המקרר. הייתי אוהבת ממש לאכול, מתגנבת למקרר, משלבת טעמים. הייתי יושבת עם כל מי שבא אלינו לאכול. אצלנו הבית מאוד מארח, ותמיד הייתי מתיישבת ואוכלת גם.
אני זוכרת את עצמי פשוט יושבת ולא רוצה להפסיק לאכול, סועדת את עצמי לדעת. הרומן עם האוכל תמיד היה גם מהמקום של התאווה והתשוקה לאוכל ולחוויות האכילה.
בתור ילדה, הייתי כותבת מתכונים ומכינה אותם בארוחות שישי עם אמא. תמיד בישלתי עם אמא שלי שלא הלכה לפי ספרי מתכונים, הכול אילתורים ואינטואיציה.
וגם שהיו מציקים לי – "תפסיקי לאכול מהסירים", "תפסיקי לגעת באוכל בידיים" – לא היה אכפת לי. בבית הייתי חופשייה לחלוטין להתעסק באוכל באופן שהתחשק לי ועם זאת למדתי יסודות בסיסיים דרך ההערות של אמא שלי. הרומן שלי עם האוכל מתחיל גם מאכילה וגם מבישול. הכל היה מאוד חופשי, מאוד מאפשר ליצירה שלי להתפרץ.
אם היית צריכה לתאר בכמה מילים את הסגנון הקולינרי שלך, איך היית מתארת אותו?
אני תמיד חושבת שאני ממש בתחילת הדרך הקולינרית שלי. בתור שחקנית, יוצרת או כותבת שנכנסה לעולם המטבח, המניע שלי הוא לגרום לאנשים להרגיש משהו.
הרגש נפתח, בעיניי, כאשר טעים לך, נעים ויצירתי. עכשיו אני מבשלת מטבח ספרדי, כי זאת המסעדה שנכנסתי אליה, וזה מאוד מתאים לי – השורשים המרוקאיים שלי, הקלאס האירופאי, העבודה עם דגים, היישון, הרטבים. אני לא יכולה להגיד שיש לי סגנון מוגדר עדיין. יש נונשלנט בבישול שלי, אבל גם המון רגש. אפילו אם אעשה פיין דיינינג כהגדרתו, זה יהיה אוכל מרגש, נשי, פראי ואלגנטי – ממש כמו שאני.
את מובילה מסעדות גדולות, מנהלת צוותים ופורצת דרך בתחום שנשים הן לא הרוב בו. היו רגעים שהרגשת שאת צריכה להוכיח את עצמך יותר מאחרים?
קודם כל ברור. ואני חושבת שזה משהו שהוא חבוי ומקופל בהיותי אישה בכלל בעולם הקרייריסטי הזה. עכשיו, אם תשאלי אותי, אני לא אדבר איתך על פמיניזם, הסוג הזה של "אני אישה אז ככה וככה", אני לא רואה את זה ככה, אבל יש פעמים שאני פתאום תופסת סיטואציות ואומרת, אם הייתי גבר היו מסתכלים על זה אחרת, או אני אפילו הייתי מסתכלת על זה אחרת, ואני ממש עובדת על הצורך להוכיח.
היום אני נמצאת עם שותפים לעשייה שהם גברים, אבל לאו דווקא, יש פה מלא נשים בתפקידי מפתח בצ'אקולי נשים מטורפות אנחנו מבינות אחת את השניה במניע בפרפקציוניזם וברגש, ואני מבינה שדווקא המקום הזה של "לעבוד להוכיח" נובע מזה שאני אישה, והיה לי צורך מאוד חזק להוכיח את עצמי בתחום ולהראות שאני חזקה ואני מפלטת דגים סוחבת דברים כבדים ונוגעת בדברים יותר גבריים כביכול. ויתרתי על הצורך הזה, כי אני מבינה שלהפך, שככל שאני עובדת על עצמי לא להוכיח שמגיע לי, שם הכל קורה. אתה תסחוב לי עכשיו את הסיר הזה, כי וואלה בא לי להביא ילדים לעולם. זה הגיוני וזה לא מונע ממני, ואני פייטרית, אני הכי פייטרית שיש.
יש הרבה נשים שחולמות להגיע לעמדות ניהול בענף הקולינריה. מה ההצעה הכי חשובה שהיית נותנת להן?
קודם כל לא לוותר על הנשיות. טבחים שלי יודעים שאני אוהבת להתלבש, ושבימי חופש שלי אני אשים נעלי עקב, אני אישה, ואכפת לי מעור הפנים שלי, ובאמת, אני לא צריכה להתחפש לגבר או לנבל את הפה (אני גם לא חושבת שגברים צריכים לנבל את הפה), אבל אני, אני אישה, אני קודם כל ירדן, ויש לי את הזהות שלי, שזאת הזהות המגדרית וזה, מאיפה באתי, מה מעניין אותי, ומה אני אוהבת לעשות. קודם כל לא לוותר על זה. זאת אומרת, זה לא מכשול, וזה לא משהו שצריך לשים אותו בצד זה פשוט מה שזה . ומעבר לזה יש איכות של אישה מבשלת, איכות אחרת וזה הרבה. יש איזו נתינה מסוימת, עומקים מסוימים שיש לאישה בידיים. ככה אני חושבת. כי אישה היא אימא, ואימא באה להעניק, ואמא מאכילה, ואמא מניקה, מניקה ומעניקה. אז קודם כל לא לוותר על זה להשתמש בזה ולהתחבר לזה לא לברוח מזה.
אחד הדברים שאני חושבת עליהם המון זה כזה, וואו, יום אחד אני רוצה להתחתן ולהביא ילדים ורגע, איך עושים את זה? אז אני אומרת לעצמי תמיד, שנייה. כשיגיע, יגיע, ואפשר לעשות הכל, ושום דבר לא יעצור אותנו. זאת אומרת, כשאת שמה תכונה שלך שהיא חלק ממך בצד, ובואי ניקח נשיות כתכונה, ואת שמה את זה בצד כי זה מפריע, אז כבר את בבעיה את לא מביאה את כולך. לא. את אישה, וזה חלק מזה. קחי את הדבר הזה, זה חלק מהזהות שלך. זה כמו שאני חצי מרוקאית וזה נגיד רלוונטי לאוכל, זה חלק מהזהות הקולינרית תרבותית שלי. נכון שזה מה שירגישו באוכל? כי זאת התרבות שלי, אז אותו הדבר הנשיות שלי הרגש שלי ודברים שחוויתי.
השנה הזאת הייתה מלאה בהצלחות מקצועיות, אבל גם באובדן אישי כבד. איך מצאת את הכוחות להמשיך ולבנות מסעדה חדשה?
לא הייתה לי ברירה. הרגשתי שאני חייבת את זה לאבא שלי, וגם אחרי המוות של אבא שלי, ממש כמה ימים לפני שפתחנו, אמיתי בן דודה שלי נהרג באסון הכתב״מ, הוא היה בסיירת גולני.
והבנתי ש... קודם כל... וואי, זו שאלה קשה.
החיים שזורים בכאב הזה. שאבא שלי נהרג, זה בא לי גם בהפתעה. וזה ממש שלח אותי, התכנסתי בתוך עצמי והבנתי שאבא שלי שלח אותי למשימה לאהוב את עצמי. אם יש מישהו שהיה גאה בי ומסתכל עליי עובדת או על הבמה או כל דבר אחר עם דמעות בעיניים, זה אבא שלי. הוא מעריץ מספר אחת שלי עד היום, גם מלמעלה ואני יודעת שאני חייבת את זה עבורו. וזה שלח אותי פנימה, ממש נכנסתי לתהליך שאני לא פוגשת כל כך הרבה אנשים ולא יוצאת הרבה החוצה, והתכנסתי בתוך הרבה ספרים וספרי בישול. שם למדתי עוד עומקים של היצירה, גיליתי כמה חשוב לשים את האגו בצד ולשים את היצירה במרכז וכמה זה מפגיש אותי עם האגו. כמה זה מפגיש אותי עם קשיים, עם עצמי, עם דברים שאני שונאת בעצמי ועם הדברים שאני אוהבת בעצמי. וכל הדבר הזה שלח אותי יותר עמוק ליצירה וזאת רק ההתחלה.
הבנתי שאין לי ברירה, זה בדיוק מה שאבא שלי היה רוצה. זה בדיוק מה שהוא עדיין רוצה. ואת יודעת, זה יום יומי.
אני זוכרת שהדבר האחרון שאמרתי לו, ביום לפני שטסתי, חיבקתי אותו ממש חזק, ואמרתי לו, ״אבא, אני אעשה אותך מאושר, אתה תראה״. הוא עדיין רואה. אין לי ספק.
צ'קולי היא מסעדה שנולדה מתוך תשוקה גדולה. מה החזון שלך עבורה? במה היא שונה מכל מה שעשית עד עכשיו?
קודם כל נכנסתי לקבוצה שונה וחדשה, של אנשים מדהימים. שבעצם לקחו את העולם הספרדי שהם הביאו ב״הלנה״ בהבימה .והביאו אותו לצ'אקולי ולים. יש פה אנשים עם עבר מאוד מפואר בעולם הזה של אירוח מטבח ומסעדה .והבנתי שנוכל לבנות יחד משהו שהוא מעבר למסעדה על הים, מעבר למסעדת דגים
ומעבר למסעדה ספרדית משהו שלא ידעתי את החיבור שלי אליו עד שטיילתי טעמתי ניסיתי ובישלתי.
הרי דיברנו היום על אייקוניות ואני לא יכולה להגיד על עצמי שאני בן אדם איקוני אבל דברים איקוניים מאוד מדברים עליי.
זאת אומרת, דמויות אייקוניות, דברים שהם צרובים, דברים שהם נורא חזקים ולא מתנצלים כדי להיצרב בתודעה. האיקוני הוא לאו דווקא טרנדי בעיניי זאת אומרת, איקוני הוא איקוני. הוא משהו שאת לא יכולה לתרגם אותו כמעט למילים. את לא יכולה לתרגם את מרלין מונרו למילים, היא המון המון המון דברים אבל היא היא והיא כל כך צרובה ואני חושבת שזה מה שהתחברתי אליו ב״צ'אקולי״ ליצור מסעדה שהיא משהו לא מתנצל, מסעדה גדולה, שמחה, סקסית, על הים, לא מקום קטן, לא טרנדי ולא בר אוכל או יין.
מסעדה כמו שפעם היו פותחים, במיקום הכי יפה בעולם עם סומלייה ומפות ועם זאת מטבח פתוח ואוכל פועם.וזה מביא איתו המון אתגרים, כי היום נורא טרנדי זה המסעדות הקטנות והאישיות וזה מאוד קוסם לי אבל אני מבינה שזו מסעדה כמו שמסעדות היו פעם, מקומות שלא פחדו להגיד ״אנחנו מסעדה על החוף״ וזה נורא אייקוני בעיני, לא יודעת למה, הצדפות, הדגים, זה אייקוני, וזה מאוד מתחבר לי, זאת אומרת אייקוני במובן הזה שזה משהו שלא מתבייש להיות משהו מאוד גדול ועם זאת, עם שפה ייחודית משלו, ששומרת על רמה, על קלאס. זאת התשובה שכרגע יש לי לתת לך, זה מה שמרגיש לי הדבר הזה ואני גם מגלה את זה כל הזמן תוך כדי תנועה ועוד לומדת את זה.
אם מישהי מגיעה בפעם הראשונה למסעדה שלך, איזה מנה היא חייבת להזמין?
סלט עגבניות. זה איך שהוא משלב את ספרד, כי בספרד אתה תמיד תאכלי עגבניות, והפרשנות שלו היא מאוד אני - עגבניות מקולפות, עם ויניגרט פטל, שהולך עם זה מטורף, פיסטוקים, בצל ירוק מהג'וספר, אני משלבת בהמון מנות קרות את הג'וספר, את היישון שלו כי זה מאוד ספרד ומאוד צ׳אקולי, יש לי בן משהו שאני אוהבת להשתמש בו קיק מהשאלוט החי,את חייבת להזמין את זה שאת פה וגם את הסשימי פרלינה
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
אני חושבת שאני לא יודעת. ואולי כדאי שאני לא אדע.
לפעמים כזה אני אומרת, אולי נכנסתי למטבח בטעות, אולי אני לא אהיה שפית, אולי אני אהיה שפית עם עוד מקום. תראי, אני עוד לא בתחנה הסופית שלי, זה ברור לי. מתבשלים לי דברים במוח, כי אני אומרת, באמת, מה הסגנון בישול שלך? מי את?, ואני מבינה, שככל שאני מעמיקה בזה יותר, שיש לי את הסגנון שלי, הנונשלנט, אבל המאוד פיין יפה ויצירתי. יש לי איזה משהו שקשה לי עוד להגיד אותו במילים, אבל מתבשל משהו שקשור גם מאוד באישיות שלי. כי האוכל שלי זה האישיות, אצלי ספציפית. אני גם שף אישה, ואני גם שף שבאה בכלל מעולמות של במה, תיאטרון, כתיבה, יצירה, ציור, כל העולמות האלה איכשהו יצטרכו להתחבר לי, בדבר עצמו, את מבינה?
אם היית יכולה לחזור לירדן לפני עשר שנים, וללחוש לה משהו קטן על החיים – מה היית אומרת לה? לשחרר. ממש. (ועכשיו אני אתחיל לבכות) לשחרר. כי את מחזיקה כל כך הרבה חלומות. אני בן אדם מאוד חולם, וזה מדהים. אבל החלומות יתגשמו בדרכים כל כך שונות. לשחרר גם את המקום הזה שיקרו לך דברים לא טובים. אל תנסי לתקן מיד. תני לעצמך רגע לשהות במקום הזה. זה בסדר. זה לא אומר שאת לא טובה, שזה סוף העולם, או שאלוהים לא אוהב אותך. להפך – תחבקי את המקומות האלה. אל תהדפי אותם.זה לא פשוט להיות כל כך פרפקציוניסטית, ואז להבין שיקרו גם דברים קשים בדרך. ולא לנסות לתקן את העולם בשביל כולם – בשביל ההורים שלך, המשפחה שלך, או בשביל עצמך.
אין מה לעשות. והכל יהיה בסדר.
